<h1>תמים דעים להראב"ד סימן ס"א</h1>
<h2>דף לג:</h2>
דין (הראשה) [הרשאה] להראב"ד ז"ל. גרסי' במסכת ב"ק בפרק מרובה (ע'.) אמרי נהרדעי לא כתבי' אדרכתא (נ"א אורכתא) אמטלטלי אמר רב אשי לאמימר מאי טעמא א"ל משום דר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש וכו' . איכא דאמרי אמרי נהרדעי לא כתבי' אורכתא אמטלטלי דכפרי' ואית דגרסי אפקדונא דכפריה. מאי טעמא משום דמחזי כשיקרא אבל לא כפריה כתבינן. אמרי נהרדעי כל אדרכתא דלא כתוב בו זיל דון זכי והנפק' לגרמך לאו אדרכתא אמר אביי ואי כתיב בה למחצה לשליש ולרביע מגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי נמי דינא לכולא. פי' אי כתב בה הנפק לנפשך פלגא או תלתא משתעי נמי דינא אכולא. אמר אמימר ואי תפס לא מפקינן מניה. רב אשי אמר כיון דכתב בה כל דמתענית מן דינא קבילי' עלי שליחא שוייה. איכא דאמרי שותפא שוייה למאי נפקא מינה למתפס פלגא. ואמור רבוותא קיימא לן דשליח' שוייה. אמר אברהם ב"ר דוד ז"ל האי שמעתא דנהרדעי דמיא כמאן דמחי ליה מאה עוכלי (נ"א דמחיוה כעוכלא) דאיכא מאן דאמר דוקא אפקדונא אבל אמלוה לא ואע"ג דלא כפריה. (והא מאה עוכלי) [והוא] בעל ההלכות. ואיכא מאן דאמר דהיכא דכפריה אפי' בפלגא תו לית ליה רשות לא לאשבועיה ולא (בעוכלא) לאשתעויי דינא בהדיה ואפי' (מאן) [מאי] דאודי ליה נמי לא יהיב ליה דכיון דכפריה מידי בטלה לה אדרכתא לגמרי. והוא הרב ר' יצחק ז"ל בתשובות (נ"א בתשובתיו) (סי' קכ"ג) דילי'. ואיכא נמי (דספיק) [דמפיק] למלתא דנהרדעי לבר מהלכתא ואמר דלאו מדינא מפקינן ממונא באדרכתא (נ"א אורכת') עד שתהא הקנאה מיוחדת על גבי קרקע כדי שלא יוכל בעל הממון לבטל אותה הרשאה אותה היא ההרשאה שאנו דנין בה. והוא רבי' האיי גאון ז"ל בתשובות דידיה. ורבי חננאל ז"ל כתב בפירושו דקיימא לן כנהרדעי משום דאשכחן בכמה דוכתי בגמרא דאמרינן בבא בהרשאה בשבועות (ל"ג:) פרק שבועת העדות (דיקנין) [דייקינן] טעמא דאיש פלוני כהן הא מנה לפלוני (בה פלגי) [ביד פלוני] חייבין והא אמר' עד שישמעו מפי התובע ואוקמה שמואל בבא בהרשאה והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי הני מילי היכא דכפריה וכו'. וכמוה עוד בבכורות פרק יש בכור לנחלה (מ"ח:) דאמרינן מאי שנא שני כהנים דאזיל לגבי האי ודחי ליה [ואזיל לגבי האי ודחי ליה] (ל)כהן אח' [נמי] ליזיל האי ולדחייה [וליזיל האי ולדחייה] אמר שמואל בבא בהרשאה והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי הני מילי היכא דכפרי' וכו'. ובהאי פירקא נמי לעיל מינ' (מ"ז:) בענין מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים אקשינן בכור לנחלה הוא דלא הוי הא בפשו' שקיל וליזיל לגבי האי ולדחייה וכו'. אמר ר' ירמיה לא נצרכה אלא לבא אחריו וכו'. ואקשינן וליכתבו הרשאה להדדי. ואמרי' משום דר' ינאי דאמר הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה. ובכתובות נמי פרק מי שהיה נשוי אמרינן מאי תקנתיהו כותבים הרשאה זה לזה. וכיון דליכא מאן דרמי לה להא דנהרדעי ולא להא דר' יוחנן ורב אשי ואמימר דאינון בתראי מוקמינן לה כרבי יוחנן שמע מינה דהלכתא היא. עוד כתב כיון דרב אשי ואמימר מפרשי אליבא דנהרדעי שמע מינה דהלכתא כותיהו בהא ואסיקנא שליחא שוייה. עוד כתב וכל היכא דאשכחן בגמרא כגון מעשה דר' פפא (ב"ק ק"ד:) דאקני זוזי דהוו ליה בי חוזאי לרב שמואל בר אחא אגב סיפא דביתיה וכיוצא בו היכא דלא כפריה הוא כדאיתמר בהדיא אבל אי כפריה לא אתברירא בשמעתא דכתבי' אורכתא עליה. והא דנהגו (למנהג) [למכתב] אורכתא אפי' אמטלטלי דכפריה לא ידעינן על מה סמכו והמוציא מחבירו עליו הראיה. ובנוסחא דיליה הכי גריס אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה. אמר ליה רב אשי לאמימר מאי טעמא אמר ליה מדר' יוחנן וכו' ובתשוב' רבינו האיי גאון ז"ל נמי מתחזיא דהכין גריס לה ששאלו ממנו על מה שאנו גורסין לא כתבינן אורכתא אמטלטלי אם הוא עקר לסמוך עליו או אם יש לו פתרון דבר. והשיב כי דומה לו היא להא שאנו אומרים אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אפקדונא דכפריה משום דמחזי כשיקרא. ורואין אנו משתי שמועות הללו שאין כותבין אורכתא אלא על דבר שמודה לו דהא אמר במסקנא אמר ליה רב אשי לאמימר מאי טעמא לא כתבינן אורכתא אמטלטלי אמר ליה משום דר' יוחנן כו' כך מצאתי בתשובתו ואיני יודע אם היא משובשת אם לא שנראה לי כיון דאמר במסקנא אמרי' הכי משמע שהוא הלשון השני של נהרדעי וסוף דבר אי אפשר לה בלא שבוש הלשון שהיה לו לכתוב כמו כן בזו המסקנא אמטלטלי דכפריה לפי מה שכתב בתשובתו והשאלה כמו כן נראה שהי' משובשת לפי מה שהשיב עליה שאמר כי דומה היא להא שאנו אומרים כו' ואין זה הלשון נכון לענין השאלה ההיא. וכללו של דבר צריך אדם שידקדק אחר התשובות כי רובן משובשות. והנה מזאת התשובה טעו קצת מבני דורנו והוציאו דברי נהרדעי לבר מהלכתא ותלו את שבושם בדברי רב אשי דאמר שליחא שוייה ואמרו דרב אשי לבטול להא דנהרדעי אתא דכיון דשליחא בעלמא הוא לא מפקינן ממונא באורכתא אלא מדעתא דנפקד מידי דהוה אשליח שעשאו [בעדים] דאע"ג דהוי שליח וכי (מכר) [מסר] לידיה מפטר מאונסין ומכל מילי אפי' הכי לא מצי לאפוקי ממונא מידי דנפקד אלא מדעתיה. ועוד הם תולים את שבושם במעשה דרבא ורב ספרא (שם) דאמר ליה רבא לרב ספרא אי כתב לך ר' אבא נמי התקבלתי לאו כלום היא דילמא אדאתי' שכיב ר' אבא ונפלי זוזי קמי יתמי וכו' אלא מאי תקנתיה נקנינהו ניהלך אגב ארעא ותא את כתוב לן התקבלתי. ומשמע להו מהא דבעינן הקנאה גמורה וחזקה דלא יכיל מאריה דפקדונא למהדר ביה ולא לבטוליה. וכבר ראינו בדברי הרב ר' יצחק ובדברי רבינו חננאל ז"ל שהם מקיימים דברי נהרדעי ומחזיקים אותם מכמה מקומות. ורבי חננאל ז"ל כתב שרב אשי ואמימר מפרשי אליבא דנהרדעי ושמע מינה הלכתא כותיהו. ומדברי רבא ורב פפא דבעי הקנא' אגב ארעא ליכא ראיה מידי לדחויי לדנהרדעי כדמפרשינן לקמן בעזרת הבורא ולא עוד אלא דעיקר אורכתא אי (לית) [אית] בה לשון הקנאה ואי לית בה (ו)מידי דהויא הקנאה לית בה מששא כדאמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתיב בה זיל דון וזכי והנפק לנפשך לאו אורכתא היא ואי לית בה מידי דהוי הקנאה במאי זכי ומסיק לנפשיה אטו מילי (דחוב') [דחוכא] כתבינן באורכתא וכו' ועוד דאמימר דאמר אי תפס לא מפקינן מיניה אלמא זכה בגווה ואי לא אקני ליה במאי תפיס וזכי וכי מעיינת בה שפיר מדברי רבינו חננאל ז"ל תוכל להבין כי מעשה דרב פפא אורכתא הוה לפי מה שכתבנו בכלל דבריו והוא האמת והנכון כמו שאנו עתידים לפרש בעזרת הבורא. ובתשובה לרב ר' יצחק ז"ל (סי' רפ"ג) שנשאל הרשאה יצאה לפנינו וכתוב בה זיל סב ואפק לנפשך והיה שם קצת התלמידים שאמרו הרשאה זו בטלה לפי שאין בה דון וזכי כו'. תשובה כיון שכתב בה סב אע"פ שאין בה זכה אינה נבטלת דסב וזכי חדא מלתא נינהו. אבל מדבר אחר נבטלת משום שאין בה דון. אלא כיון שעייננו בה ומצאנו שכתב בה כל דמתענית מדינא קבילית עלי בין לזכות בין לחובה הרי זה עומד במקום דון וההרשאה קיימת. הנה מזו תוכל להבין כי כל דמתענית מדינא עלאי לא מבטל לאורכתא ולא עוד אלא שהוא צורך ההרשאה כהוא מסעד לזיל דון שאם לא נתן לו כח לדון אינו כלום וכיון שצריך ליתן לו כח [לדון] ולהוציא ממון בהם אם לא יקבל על עצמו כל היוצא על זה מן הדין מה ישוה לו. יכול זה לומר איני נדון בשני דינים כי עמך אדון ובעל הממון אולי יעמידנו עוד בדין שהרי לא קבל על עצמו מה שאדון או אתפשר עמך. הא למדת מן התשובה הזו כי דברי [רב אשי] לא באו לבטל דברי נהרדעי וכן הוא האמת והישר והטוב.
אמר אברהם ב"ר דוד ז"ל אחרית תשובות האלה והנסחאות שכתבתי ושמצאתי יש לי להכריע ולגלות הטעמים הברורים לדברי מי שהדעת מכרעת עליהם והשכל מורה על דבריהם לפי ענין השמועות הנזכרות בגמרא. ולהסיר מהן הספקות וליישב הענינים על אופניהם ולכתוב עוד תוצאות ההרשאו' לכל משפטיהם כפי השגת היד. תחלה אומר כי ענין הנסחאות ממה שאינו שוה בספרים לפי מה שכתבתי בנסחת רב חננאל ז"ל ובנסחת רבי' האיי גאון ז"ל כי בנסחא שלנו בלשון השני של רב אשי ואמימר גרסי' לא כתבי' אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמחזי כשיקרא. ובנסחא שלהם מפרש טעמא דנהרדעי מדר' יוחנן להיכא דכפריה ואמת וברור לכאורה (היכא) [הכא] מחזיא מילתא דהיכי דכפריה דדמי לדר' יוחנן דמשום דכפריה הוה ליה גזלן. כדאמר רב ששת (ב"ק ק"ה:) הכופר בפקדון (עושה לו) [נעשה עליו] גזלן וחייב באונסיו אבל היכא דלא כפריה היכי דמיא לגזלה (והכא) [והא] פקדון ודאי כל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה בין להקנאה בין לקדש בו את האשה. אבל מה אעשה וכל (הנסחוא') [הנסחאות] כך הן כאותה שכתבתי בתחלה. ונוסח הרב ר' יצחק בהלכותיו כך היא וכן בנסחא דבעל הלכות כמו כן. ולפי נסחאות שלנו בודאי יש לנו לדקדק הרבה חדא דכיון דכפריה הוה ליה למימר טפי מדרבי יוחנן. וא"ת דלית' לדר' יוחנן והא (דמקשינן) [מקשינן] מינה פרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ ו':) ההוא מסותא דהוו מנצו עלה בי תרי וקם חד מנייהו ואקדשיה וכו'. ואקשינן וכי יכול להוציאו בדיינים מי מצי מקדיש ליה ואע"ג דלא אפקייה והא (דאמר) [אמר] ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים וכו'. ותריץ ליה מי סברת מסות' מטלטלי לא מסותא מקרקעי הוה דכי יכול להוציאו בדיינין ברשותיה דמארי' קאי אלמא הלכת' כותי'. ועוד הא קימא לן דלמחזי כשיקרא לא חיישי' מדרב נחמן דאמר אפי' מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר ומדר' יוחנן דאמר שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו כו' כדאיתא בגיטין פרק כל הגט (כ"ו:) אלא דלכתחלה מיהת לא עבדינן דחיישינן לשיקרא ודרב נחמן ור' יוחנן דיעבד הוא. ואם תאמר הא נמי לכתחלה היא דלא כתבי בדכפריה אבל אי עבי' וכתב לא מבטלינן ליה הא לא מצית אמרת חדא דכיון דכפר ביה היכי מצי לאקנייה ובמאי זכי האיך. ועוד דכי מותבינן בשבועות ובבכורות מנהרדעי אדשמואל דמוקים למתני' בבא בהרשאה. ומתרצין הני מילי דכפריה אבל לא כפריה כתב' למה ליה למימר הכי ולימא ליה הני מילי לכתחלה אבל דיעבד מפקינן בה ממונא ומדפסקיה למלתא בין היכא דכפריה להיכא דלא כפריה ש"מ דהיכא דכפריה לית בה מששא. וכך הושוו בה כל הגאונים והחכמים כמו שכתבנו למעלה. מעתה יש לנו לתרץ מה הוא הטעם שפירשו להיכא דכפריה לנסחאות שלנו. ויש לומר שלא בא זה הטעם לבטל הטעם הראשון אלא להוסיף עליו שאם כפר בו אעפ"י שחזר והודה לו דהשתא לאו גזלה היא אפי' הכי אינו כותב עליהם עוד אורכתא משום דמחזי כשיקרא מפני שאינו עוד לא פקדון ולא מלוה אלא גזלה שבידו היא נקראת ולזה הטעם אם כתב לו ממון סתם לא מחזי כשיקרא אלא שאינו יכול לגבות בה כלום מפני שאנו אומרים שמא מלוה היא ולא יכול להקנותה לו מכל מקום לזה הענין אם עבר וכתב לשון פקדון הועיל להוציא מיד הנפקד על כרחו ואפי' כתב ממון סתם או אפי' בלשון מלוה אם הודה בו נפקד כי פקדון היה זה בידו מוציאים ממנו על כרחו ונותנין למורשה דכיון דאודי ליה והו' בעינו כמ"ד לי' יהא לי בידך דמי וכפקדון דמי (כדמפורש בב"ק ק"ד.) ויכו' זה להקנות בהקנאה הראוי לו דאי זוזי נינהו מקני להו אגב ארעא ואי שאר מטלטלין נינהו מקני להו נמי בחליפין ואי ארעא הוא [ולא] צריך ולא מידי אלא (כלישנא) [בלישנא] דאורכתא מיקניא דהא כתיב בה דון וזכה וקימא לן וזכה לשון מתנה היא כדאיתא בבא בתרא פרק מ"ש (קמ"ח:) וכן שנינו במסכת מעשר שני ומייתינן לה בקדושין (כ"ו:) מעשר עני שעתיד אני להפריש הרי הוא נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים. ואי מלוה בשטר היא מקני לה ניהליה בכתיבת אורכתא ובמסירת השטר לידו והוא דכתב באורכתא קנה לך שטרא הוא וכל שעבודי' דאית ביה. אי נמי דמקנה ליה שטרא אגב ארע' א"נ בחליפין ומיקני שטרא כל היכא דאיתיה דהוה ליה כמסירת השטר אלא שמסירת השטר יותר שוה מכולן שבכולן יכול הלוה לעכב מפני חזרת שטר חוב שכל זמן ששטר החוב קיים אין כותבין שובר.
הנה דחקתי את הענין ופרשתי אותו לפי דעת הגאונים שהושוו במלוה ובפקדון שכפר בו שאין הרשאה מועיל עליהם כלל ובודאי לכאורה כך הוא שהרי מצינו לרבא ולרב פפא דאצרכינהו למארה אורכתא הקנאה גמורה אגב ארעא [ומלוה לא נקנית אגב ארעא] ולא בשום ענין אלא או באודית' או במעמד שלשתן אלמא פקדון הוו אבל במלוה [לא] אשכחן אורכתא ופקדון שכפר בו ולא חזר והודה בו אינו נקנה בשום דבר והיאך מקנה לו דבר שאינו [ברשותו] מיהו איכא מאן דקשיא ליה הנהו שמעתתא דבכורות לאו פקדון נינהו ולאו מלוה נינהו אלא בתורת מתנה נמי יהבינהו לכהן לפדיון בנו ולהוצאה נתנו המעות מיד וכהן מפיק להו בתורת שהם שלו ואפי' הכי מהניא בהו אורכתא אלמא אפי' במלוה נמי מהניא בהו אורכתא ואם תאמר במה זוכה בה. יש לומר מפני שיכול להקנותה באודיתא כמעשה דרבא ורב מארי בריה (דאמימ') [דאיסור] כדאיתא בבבא בתרא (קמ"ט.) וכללו של דבר כל דבר שיכול להקנותו בשום ענין הרשאה מועלת עליו והוא שהקנה לו בדרך הקנאתו. ואין לנו דבר שאין יכול להקנותו אלא מה שזה כופר בו ומשום הכי אין הרשאה מועלת עליו ולא לכתחלה ולא דיעבד אלא אם כן חזר והודה בו קודם הרשאה דמהני בה אורכתא דיעבד כדכתיבנן לעיל. וא"ת כיון דאפי' במלוה על פה מהניא בה אורכתא מעתה דברי ר' יוחנן בטלים הם דאמר כל ממון שאינו ברשות בעלים אינו יכול להקנותו ואע"ג דמצי מפיק ליה בדיינים כל היכא דלא אפקיה לא מצי לאקנויי הא לא קשיא חדא דאודיתא לאו הקנאה אלא חזרת ממון לבעליו היא. ועוד דמלתיה דר' יוחנן דוקא בגזלה וכיוצא בה דהיינו כפירה אבל כל דבר שאין בו כפירה כמאן דאיתיה ברשותיה דמאריה מחית. וא"ת כיון דאודיתא לאו הקנאה היא ההיא הרשאה דבכורות ואוקימנא באודיתא ואמאי קרי לה הרשאה. איכא למימר כעין הרשאה היא דהא מתני אהדדי דכל מאי דמפיק מכהן להוי לתרוייהו והוה ליה כשותפא שבא מכחו ומכח חבירו ולעולם באודיתא לא מצי למיהדר ביה אע"ג דכתב ביה כל דמתענית מדינא עלאי וכו'. ומשום הכי אצטריכו רבא ורב פפא לאקנויי אגב ארעא ולא אקני להו באודיתא כי היכי דלא לחזקי בממונא. והשתא מבעי לן תרוצי מאי דקשיא לן במלתא דרב אשי דאמר שליחא שוייה ולברורי נמי דרב אשי לא אתא לאיפלוגי אנהרדעי אלא (אמימר) [אאמימר] בלחוד הוא דפליג ואליבא דנהרדעי הוא דקא מפרש כדכתב רב חננאל והרב ר' יצחק ז"ל.
וכן הוא (העיקרו) [העיקר] באמת וברור דהא דנהרדעי הלכה רווחת היא בכל הגמרא כמו שכתבנו למעלה דהא בהרשאה אמרי' בא במתנה לא אמרינן. ועוד דנהרדעי גופייהו לא אתו לאשמועינן הכא דכתבינן אורכתא אלא לאשמועינן על מה כותבין אותה אמקרקעי או אפי' אמטלטלי ואם על דלא כפריה או אפי' בדכפריה (ואז הלשון) [ואיזה לשון] מועיל בהן ואם אפשר להם זולתו כגון דון וזכי והנפק לנפשך לפי שדבר ברור היה אצלם שכותבין הרשאות ורב אשי גופיה לא אתא לאיפלוגי אדנהרדעי כלל דאם אתא לאפלוגי עליהו הוה ליה למימר הכי כיון דכתב בה כל דמתעני' מדינא עלאי לאו אורכתא היא כדאמרי נהרדעי בזיל דון וזכה ועוד אי לא כתב בה כל דמתענית מדינא עלאי לדעת אותם המפרשים ההרשאה ההיא מוציאין בה ממון כי הוא הלשון המבטל לדעת' וכיון שאינו כתוב בה הרשאה טובה היא. מעתה כך היה לו לרב אשי לומר ואי כתב בה כל דמתענית מן דינא עלאי לאו אורכתא היא. ומדאמר רב אשי כיון דכתיב כו' אלמא פשיטא ליה מלתא דהכי כתבי' בהו באורכתא כלהו וצורך ההרשאה הוא כמו שאמרנו בזיל דון וזכ' וכו' ואין להם זולתו כמו שכתבנו למעלה מתשובת הרב ר' יצחק ז"ל. ואין ספק בדבר כי ההרשאות שווי שליח נינהו ואקניאת' נינהו כדכתבינן לעיל. והנה שמעתא דשבועות (ל"ג:) מוכחת דדיקנין הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין ומוקמינן לה בבא בהרשאה ואי אקנית' גמורה היא היכי אמרי' מנה לפלוני ביד פלוני דומיא דאיש פלוני כהן והלא מנה שלו ביד פלוני היא והיכי הויא כעין איש פלוני כהן שהיה תביעה לאחר אלא שמע מינה דכל הרשאה שליח הוי ואפי' הכי מפי' בה ממונא ועכשיו יש לנו לפרש כיון דשליחא הוא כל ההקנאות שהקנה לו אגב קרקע מה יועילו למורשה להוציא בה ממון בכח הרשאה ולימא ליה לאו בעל דברים דידי את מידי דהוה אשליח שעשאו בעדים דאע"ג דהוי שליח (זכו מכח ליה פקדיה) [וכי מסר ליה פקדונו] מפטר מאונסין ומכל דבר דלא מצי מפיק מניה ממונא מדינא אלא מדעתיה דנפקד. ועוד הקנאתו למה והלא אינו קונה כלום ובודאי קושיא זו צריכא לפנים.
ואנן מסתבר לן פירקא דהאי קושיא בסיעתא דשמיא דהאי לישנא דכתבינן באורכתא כל דמתענית מדינא עלאי לישנא דזכותא ולישנא דרעותא הוא. לישנא דזכותא הוא דהכי קאמר ליה אין לי עוד לערער אחריך מפני שהקניתי לך ממון זה וסלקתי את עצמי מן הממון ולישנא דרעותא היא הואיל ושייך נפשיה בחובה וזכות של מורשה (ואלמא) [אלמא] לא סליק [נפשי'] מהאי ממונא הילכך כי אתי לגבי נפקד ובעי למפטר נפשיה מניה בטענת שליחות מצי אמר ליה האיך אדרבא לשנא דזכות היא לגבאי ומרי פקדונא לא מבטל לאורכתא את היכי מבטלת ליה ואיהו ידע בה טפי אי כתב בה לזכותא אי לא וכיון דאיהו לא מבטל לה את לא מצית לבטולה אבל אי אתי לגבי מרי דפקדונא ובעי לאתחזוקי בממונא מצי האיך למימר ליה אנא לרעותא דליך הוא דאכווני ואנא הוא מאריה דממונא את יד בעל השטר על התחתונה. ואשכחן נמי כי הא מלתא בגמרא דכתובות (ל"ג.) בענין היו שם מאתים של מנה נוטלת וכו' ואקשינן תלתין ותלתא ותילתא הוא דאית ליה אמר שמואל בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה. אי הכי אימא סיפא של מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב ותימא לה הא סלקת נפשך ממנה. משום דאמר לה מדין ודברים הוא דסליקת נפשאי מכל מקום בעלת מנה נוטלת חמשים. ותימא לה בעלת שלש מאות לבעלת מנה (אי) [את] לא שקלת טפי (ממקנתיך) [ממנתיך] דהא מדין ודברים סליקה נפשה אלא לאו משום דאמרה לה לדידי הא לא מבטלא ולא מידי ולא קא מערער' עילואי להדין דמבטל' בטילא (לדידך) [לדידי] דלא מבטלא לא בטילא מאי טעמא משום דהאי לישנא משמע לשון מתנה ומשמע נמי סילוק דין ודברים ולמאן דמבטל לה בטל למאן דלא מבטיל ליה לא בטל. והא מלתא נמי להא דמיא הלכך צריך שיכתוב לו לשון הקנאה ויקנה לו כדין הקנאה כדי דתהוי ידיה אלימא לאפוקי ממונא מהאיך בעל כרחיה. וצריך למכת' ליה נמי כל דמתענית מדינא עלאי וכו' [כי] היכי דלא לחזק בממונא ועוד לאלומי ידיה דשליח' נמי למיזל ולמידן בהדי' דהאיך משליחותא דהאי דאי לאו דשויי' שליח למתבע זכותי' וקביל עליה על דנפיק ליה מן דיניה אע"ג דאמר ליה זיל דון לאו מלתא שלימא היא דמזל ולמידן בהדי' והשלמת זיל דון וזכ' הוא דאי לאו זיל דון וזכי והשלמתו אע"ג דאקני ליה ממונא הקנאה לא מצי למידן בהדי' ולאפוקי מיניה על כרחיה שהרי המוכר שטר חוב לחבירו דאע"ג דקני ליה לההוא ממונא בכתיבה ומסירה לא מצי לאשתעויי דינא בהדיה אלא א"כ כתב לו בשטר המכר תלך ותדון עמו ותוציא זה ממון לעצמך.
ונפקא לן הא מלתא מההיא דגרסינן בכתובות (פ"ה:) קריבתיה דרב נחמן זבינתה לכתובתה בטובת הנאה ואגרשה ומתה ושבקה ברתא לסוף אתו לקוחות ותבעוה לברתא וכו' אלמא בהדיה ברתא הוא דמצו למידן בהדי אבוה לא מצו למידן. ועוד דאמרינן התם (פ"ו.) אי פקח האי מקרקש ליה זוזי וכתיב ליה שטר' על שמיה. אלמא אי משעבד ליה נפשיה משתעבד ליה אי לא לא ולגבי אורכתא נמי אע"ג דמקנה ליה הקנאה גמור' אי לא כתב ליה זיל דון וכו' והשלמת הדבר כלו דהיינו כל דמתעני' מן דינ' וכו' לא מצי למידן בהדיא דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את השתא דכתב ליה הכי לא מצי למדחיי' דאתי ליה מכח דנפשיה ואתי ליה מכח בעל הפקדון הלכך כיון דהאי אורכתא כתב בה לשון הקנאה והויא הקנאה לא מצי האיך למדחייה לא בטענת חזרה ולא בטענת מיתה. בטענת חזרה לא מדאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו הוא הכי נמי אמרי' חזקה בעל הבית מעמידו בשליח ותו לא מצי האיך למימר ליה דילמא הדר בך משליחותא דידך ובטל לאורכתא ואע"ג דקיימא לן דשליח' שוייה ומצי לבטוליה דהאי ומצי לאורוכי לאיניש אחרינא אפי' הכי בטענת שמא לא מצי למדחייה עד דמייתי ראיה דבטול בטלה לאורכיתה. תדע שהרי הולך מנה לפלוני במתנה קיימא לן (גיטין ל"ב:) דהולך לאו כזכ' ואי בעי למהדר ביה מצי הדר ביה ואפי' הכי מסתמא אזיל שליח ויהיב ליה למקבל מתנה ולא חייש לחזרה אלמא מסתמא מוקמינן לבעל הבית בחזקת עומד בדבורו. וכן רבא שחשש למית' דר' אבא ולא חשש לחזרה ואע"ג דלגבי שליחות הגט לא חיישינן למית' כדתנן (גיטין כ"ח.) המביא גט ממדינת הים והניחו שם זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים אפי' הכי חשש רבא למיתה ולא חשש לחזרה אלמא מיתה שכיחא טפי מחזרה משום חזקה. ובטענת מיתה נמי לא מצי למדחייה דכל זמן דלא אתברר' מלתא דחזרה מתנת' היא בין לגבי נפשיה בין לגבי ברי' עד דמגלה דעתיה דבעי לבטולה כדכתיבנא לעיל. ואם תאמר הלא רבא חשש למית' והכא נמי לדחיי' בטענת מיתה התם שליחות בעלמא הוא דחשש רבא למיתה. אבל כי אקניניה לרב ספרא אגב ארעא ואורכיה עלויה תו ליכא למיחש למידי. ואם תאמר בהולך מנה לפלוני במתנה אמאי לא חייש שליח מיתה כדחשש רבא הכא. הא לאו מלתא היא שהרי אם מת נותן בחיי מקבל מצוה לקיים דברי המת והכי איתא בגטין פרק קמא (י"ד:). ואם תאמר היאך חשש רבא למיתה והא לגבי ע"א לא חיישינן למיתה. התם משום דליכא ערעור [אבל הכא איכא ערעור] של יורשי ר' אבא וכיון דכתב ליה אורכתא תו ליכא למיחש. ולא עוד אלא אפי' בשליחות גרידא אם קדם ונתן המעות לידו ואח"כ נודע שכבר חזר בו בעל המעות ובטל שליחותו של זה ונאנסו המעות מיד השליח פטור הלה מהאי טעמא משום דמצי למימר ליה אנא אשליחותא דידיה סמכי ואסהדי סמכי את הוא דפשע' בו דהדר' בך דמידע ידעת דאנא מסרנא לידיה ואדעתא דאמס' לידיה שדרתיה ניהלי ולא אבעי לך למהדר ביה ומשום הכי פטור. ואמטו להכי חשש רבא למיתה ולא חשש לחזרה. וכ"ש כי אתי ליה באורכתא דלא מצי מדחי ליה בטענת חזרה אלא א"כ נודע שבטלו.
